פעם מזמן, לפני שקופרוומן נולדה עבדתי במשרה חלקית כמדריכה בבית חם לנערות במושב חדיד. עבדתי שם כמעט שנתיים. הבית היה מנוהל באהבה ע"י עובדת סוציאלית, והיו בו ארוחות צהריים חמות ומעולות של אם הבית. פעילויות שונות, טיולים וסדנאות חלו מדי שבוע במפגשים שלנו ובחופשים.
כשהגעתי להחליף את המדריכה הקודמת, חלק מהנערות קיבלו אותי בשמחה, וחלק היו קצת קשוחות, אבל לאט לאט כולן נפתחו אלי וקיבלו אותי. עם הזמן ותוך כדי תנועה נוצר חיבור מיוחד ואמיתי.
עזבתי את הבית החם ממש ימים ספורים לפני שילדתי את ביתי הבכורה, ורציתי לתת לנערות מתנות פרידה. ידעתי שלא אלך לקניון לקנות להן משהו, רציתי שהמתנות יהיו מעשה ידיי. ניגשתי אל פינת העבודה הקטנה (לימים הפינה הזו גדלה ונדדה והפכה לסטודיו שלי). לא הייתי צריכה להתאמץ מדי, זה היה מן מומנט כזה, התחלתי ליצור והיצירה נוצרה כמעט בעצמה. הכנתי לכל נערה לוחית מתכת קטנה עם השם שלה. כל לוחית שונה - כל נערה שונה ומיוחדת.
כל הלוחיות היו מוכנות אבל עוד לא סיימתי את העבודה, רציתי לחבר כל לוחית לחוט עור אדום ולהפכה לצמיד אישי. בהמשך אותו יום הגיעו אלי אימי ואחותי לביקור. ברגע שהן ראו את לוחיות השם מונחות יחד זו לצד זו על שולחן העבודה שלי הן כל כך התלהבו!
ואז אמא שלי אמרה: "אני רוצה לוחיות כאלה, עם השמות של הנכדים שלי! תעצבי לי תכשיט כזה גולי" כל כך מרגש כשמישהו רואה יצירה שלך ופשוט מתחבר אליה מיידית.
אחרי שסיימתי להכין את הצמידים לנערות, ניגשתי למלאכה - לעצב לאמא שלי תכשיט שיאפשר לה לשאת את נכדיה בכל עת, קרוב ללב. באותם ימים היו לה 3 נכדים (היום יש לה כבר 8 לוחיות על אותו תליון ). עיצבתי תליון בקו נקי ומינימליסטי, והלוחיות מונחות זו לצד זו, לפעמים אביתר מקדימה, לפעמים עברי, לפעמים אגם.
יש להן צליל רשרוש עדין, והכי מרגש - אין עוד שרשרת בדיוק כזו לאף אחת.